צור נ' ג'ולי מוטור ישראל בע"מ

פסק דין

העניין שבפני, תובענת התובע לפיצויו בגין אי מתן שרות מכח אחריות למוצר אשר יוצר על ידי הנתבעת, ומותקן בדירתו של התובע.

אציין כי דיון בתובענה נקבע בפני ליום 4.2.2014, ואולם לדיון התייצב התובע לבדו. לא מצאתי לנכון ליתן פסק דין על יסוד כתב התביעה בהיעדר התייצבות הנתבעת, אלא סברתי כי נכון וראוי יותר שפסק דין יינתן לאחר שתיבחנה טענות הצדדים לגופן.

על פי המתואר בכתב התביעה, התובע עבר להתגורר בדירת מגורים ברח' התאנה 3, נשר, בתחילת שנת 2013. מדובר בבניין מגורים חדש יחסית, אשר בנייתו הושלמה בשנת 2010. בחודש יוני 2013, מספר חודשים לאחר שעבר התובע להתגורר בדירה, התריס החשמלי המותקן בדירה חדל מלעבוד.

התובע הזמין בעל מקצוע, אשר הבהיר כי המנוע החשמלי של התריס התקלקל, ויש להחליפו. לאחר שפורק המנוע, התברר כי המנוע יוצר על ידי הנתבעת, ועליו מתנוסס הכיתוב "7 שנות אחריות", לצד הטבעת מועד ייצור המנוע, בחודש נובמבר 2008.

התובע ביקש מנותן השירות (לשאלתי, במסגרת הדיון, הסביר התובע כי לא צוינו מלוא פרטי נותן השירות, לבקשת נותן השירות, אשר חושש מחשיפת פרטיו לאור קשרי העבודה שלו עם הנתבעת) כי יוחלף המנוע בהתאם לכיתוב ע"ג המנוע, אולם נענה בתשובה כי הדבר אינו אפשרי שכן ללא חשבונית קניה (וברי כי חשבונית הקניה מצויה בידי הקבלן שבנה את הבניין ולא בידי מי שרכש את הדירה) לא תבוצע החלפת המנוע.

התובע מציין כי פנה לתובעת, ונענה בסירוב להחלפת המנוע, שכן לא הייתה בידו חשבונית קניית המנוע, ונאלץ לרכוש מנוע חדש בעלות של 600 ₪.

הנתבעת הגישה כתב הגנה מטעמה, והפנתה לתנאים שבתעודת האחריות המופקת על ידה. לגישתה של הנתבעת האחריות ניתן ליצרן התריס או למתקין התריס, ולא לרוכש המהווה חלק שלישי או רביעי בשרשרת המשתמשים.

הנתבעת טענה כי התובע מעולם לא רכש אצלה את המנוע, ולכן אינה מחויבת כלפיו מכח תעודת האחריות; לא רק זאת, אלא שהנתבעת סבורה כי מתן האחריות מותנה בקיום התנאים המפורטים בכתב האחריות, ובהם שהמנוע המותקן הינו בעוצמה המתאימה לתריס, שהתריס בו הותקן המנוע הוא תקין, שהמנוע חובר כהלכה, שחיבורי החשמל תקינים ושהמנוע מתאים לסיבה בה הותקן.

עוד טענה הנתבעת כי לא הוכח שהמנוע הינו פגום, ולא הובהר מדוע דרש התובע החלפת המנוע ולא תיקונו.

לאחר בחינת כתבי הטענות והמסמכים המצורפים, לרבות העתק תעודת האחריות, וכן טענות התובע כפי שהועלו בפני, מצאתי לנכון לקבל את התובענה.

טענת היעדר חבותה של הנתבעת מכח היעדר יריבות בין הצדדים, דינה להידחות באחת. לא רק שהעלאת הטענה, באופן בו הינה מועלית, מהווה חוסר תום לב וריקון מתוכן של תעודת האחריות (שכן מה הטעם לציין בהטבעה את מועד הייצור ומתן 7 שנות אחריות, אם האחריות מופנה כלפי המתקין בלבד?), אלא שהדבר אינו תואם את הוראות דבר החקיקה הרלוונטי.

לפי תקנה 17 לתקנות הגנת הצרכן (אחריות ושירות לאחר מכירה) תשס"ו 2006, "זכויות הנתונות לצרכן על פי תקנות אלה או על פי תעודת האחריות או חוזה השירות לגבי טובין אשר הבעלות בהם הועברה לצרכן אחר, יהיו נתונות לנעבר".

יוצא אם כן, כי הטענה כי התובע אינו זה אשר רכש את הטובין, אין לה רלוונטיות, וכל אשר ניתן מכח תעודת האחריות למתקין, חל ויחול גם בהקשר של הצרכן הסופי.

בכל הנוגע ליתר הטענות הנוגעות לתנאים וההחרגות המפורטים בתעודת האחריות, ומכוחם סבורה הייתה הנתבעת כי לא קמה כל חבות לגביה, דינן של טענות אלו להידחות. ראשית אציין, כי התובע כלל לא הגיע למשוכה של בדיקת קיומם של אותם תנאים (תנאי החשמל, המפסק ותקינות ההתקנה), אלא דרישתו נעצרה בטרם הבדיקה, מאחר ולא הייתה בידיו חשבונית מס; בהינתן דבר שכזה, הרי שהנתבעת מנעה ונמנעה בדיקת אותן שאלות אשר יכול והן משחררות אותה מאחריות, בדרך של הצבת אותו מחסום ראשוני.

מעיון בכתב האחריות (נספח "א" לכתב ההגנה), עולה כי בסעיף 3 נרשם "האחריות למנוע ניתנת באמצעות המשווק/מתקין בלבד, ונגד החשבונית הרכישה. החברה אחראית כלפי נמען החשבונית בלבד. החברה תחליט על פי דעתה ושיקוליה האם לתקן או להחליף מנוע פגום.."

ראשיתה של ההגבלה, מהווה התניה הנוגדת את תקנות הגנת הצרכן הנזכרות לעיל, והמשך תעודת האחריות מהווה לגישתי תעודת אחריות שהיא ריקה מתוכן, המיועדת למנוע שימוש בתעודת האחריות. העובדה כי התובע נדחה בשלב המקדמי, והמנוע לא נבדק כלל שלא הניסוח המקפח של תעודת האחריות, מונעת את השימוש של החברה ביתר טענות ההגנה, או הפעלת שיקול הדעת של הנתבעת.

לאור כל האמור, מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת בעלותו של המנוע אשר הותקן, בסך 600 ₪, שכן דחיית תביעתו של התובע והימנעות מבדיקת המנוע (או בדיקת סביבת ההתקנה) הביאה אותו להוציא הוצאה אשר יכול היה להימנע ממנה.

התובע טען כי ההתקנה המחודשת כרוכה הייתה בהוצאה בסך 300 ₪, ואולם אין מדובר בהוצאה הנוגעת לתובעת, שכן אחריותה הינה למנוע בלבד, וברי כי עלות ההתקנה הייתה מוטלת על כתפיו ממילא.

לפיכך אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הסך של 600 ₪, בצירוף 50 ₪ אגרה התובענה ו- 250 ₪ הוצאות ההליך.